כשלמדתי לתכנן לאנשים בתים, המורות שלי לימדו אותי לכבד את המקום שאותו אני משנה.
ברמה הטכנית, אפשר לקרוא לזה לבנות בהתאם לסביבה.
ברמה הפונקציונאלית אפשר לקרוא לזה לתכנן בהתאם ללקוחה ובהתאם לאילוצי הזמן, תקציב, מקום, אלמנטים קונסטרוקטיבים, כיווני אויר.
ברמה אחרת לגמרי, אפשר לקרוא לזה לכבד את המקום והזמן של המקום שאני משנה. מדובר בנקודת מבט הוליסטית יותר מרק פונקציונאליות או רק צבע או רק וואו. למצוא את התמהיל הנעים בין השינוי והשימור. להרגיש את השמחה והחיות בחלקת האדמה שעליה נבנה, או את רוח וחדוות היצירה שליוו את בניית הבית המקורי שאותו אני משפצת ולהדגיש אותה אם אפשר. לזרום איתה.
להסתכל קדימה לאן אנחנו הולכים אבל לזכור את נקודת המוצא.
וזה גורם לי לחשוב על הזמן והגיל של המקום.
אני רוצה להרגיש את העבר. אני רוצה להשפיע על ההווה, וליצור מקום הולם לעתיד. אני שואפת להרגיש את כל הזמנים האלו ביחד. כל הזמן, באופן נעים ולא מעיק. את העבר בתור הבהוב של חכמה מוארת ושמחה, לא בתור אילוץ. את ההווה בתור תכנון בריא והגון שעובד עבור יושבי הבית, ואת היציבות והעמידות שמבטיחים מקום מבטחים לשנים הבאות.
תכנון מוצלח בראי הזמן. שמכבד את דיירי הבית הקודמים ומותאם לדיירים החדשים. חללים שיהיו נוחים ונעימים היום אבל גם בעוד עשר, עשרים ושלושים שנה. וכשאני מבקרת בבתים האלו בעוד עשר שנים, אני רוצה לראות הבהוב מהבית הישן שהיה פה לפני שהתערבתי.
אז אני חושבת על מקומות רחוקים שעמדו בראייה הזאת של תכנון נכון. מקומות שאפשר להרגיש עליהם את הזמן ולהנות ממנו.
מקומות פשוטים ומקומות מפוארים.
להרגיש את הזמן שעיצב את המטפס הרענן הזה על מבנה שכבר, מן הסתם, עומד שם כמה מאות שנים.
להרגיש איך אנחנו אורחים של הזמן כשהתיישבנו על ספסל באמצע רחבה מלאת אנשים ממהרים.
למהר עם עגלת תינוק על פני כניסה שראתה תינוקות גדלים, מתבגרים ומזדקנים.
וההומז' הכי עדכני לזמן - "סקס והעיר - השנים המאוחרות" מצטלמות על המדרגות הספרדיות.
לקחת את הזמן ולתכנן בית כדי שיהיה לנו נעים ועובד. ואם אפשר, שהבית יהיה ספסל נוח באמצע רחבה וכל מי שיכנס אליו ירצה לשבת בשקט ולהנות מהמנוחה שהוא מציע.
