ההגשה הראשונה בחיים החדשים שלי, בלימודי העיצוב היתה מאורע מרגש ומפחיד.
היום, בראיה של שנים אחורה, ולמרות שההגשה היתה פרק ראשון ומוצלח מתוך כמה וכמה פרקים משמעותיים ומוצלחים בלימודים ואחר כך בחיים המקצועים, היא מסמנת אצלי רגע מכונן אליו אני שבה מדי פעם.
בימים ההם הבנתי שהגעתי לסביבה שמצליחה להתחבר למשהו מהותי בי, ולא רק לשאיפות שנובעות מיוהרה או רצון להוכיח או סקרנות אינטלקטואלית.
הפעם הגעתי הביתה. תרתי משמע.
המשימה היתה לבחור תמונה כלשהי ולבנות מקט של חדר מלון שמימדיו ידועים המביע את המהות של התמונה.
בחרתי את "משייפי הרצפה" של גוסטב קליבו:
וואו. איזה משימה. מפחיד. מרגש. מרתק.
רקפת ריחפה מעלנו כמו תמיד, נותנת לכל אחת את הדחיפה במקום הנכון. מעודדת.
אבל לא ידעתי איך או מה. אספתי שקית מלאה חומרים בלי לדעת מה אני רוצה מההגשה, וחושבת שמראש הכל צריך להיות ברור ומוכן. חתיכות "עור" מפלסטיק, חבלים, מקלות, חרוזים, בדים, צבעים, דבק...
אחד מהרגעים המכוננים היה כשנואשתי. רציתי כל כך לדעת איך זה יראה בסוף, הרי יהיה כל כך הרבה יותר קל להתחיל אם התוצאה הסופית תהיה מונחת לפני. ככה זה צריך להיות, לא? אולי בכל זאת לא נועדתי...
אז שחררתי.
היה תרשים כללי, בואו נקרא לו "מסמך כוונות". היתה הבנה בסיסית של החללים, של החומרים. והתחלתי לעבוד.
עבדתי שעות על גבי שעות. מדביקה פרט קטן לפרט קטן עם האצבעות הארוכות שלי. צובעת באהבה. חוזרת לתמונה ומתחברת למה שהיא גורמת לי להרגיש.
ולאט לאט, תוך כדי התמסרות ואהבה, ההגשה קורמת עור וגידים. אחרי הארכיטקטורה - בניית החללים העקרונים, הגיע שלב ההלבשה של החללים - בחירת הטפטים, הטקסטורות, תכנון הסורגים, הרכבת הרצפה. אחר כך הגיע שלב ריהוט החדר, קודם באו המיטה, אחר כך גופי התאורה ולבסוף "ריהוט" הקירות עם תמונות, מראות. ספה פה, שמיכה שם, מצעים, חדר רחצה, "פואייה", גוף תאורה, תמונה. בכל שלב התמונה דיברה אלי והדריכה אותי. ברגע שויתרתי על הצורך לדעת מראש הכל והבנתי שהכל נמצא במקום ומתגלה עם הזמן נתתי לעצמי מתנה של שלווה. המתנה הזאת שמורה אצלי חזק ומלווה אותי בכל פרויקט.
והבנתי משהו. היום, אחרי כמה פרויקטים ברזומה בהם אני אמונה על התכנון, על תכניות עבודה, על תהליך העבודה, ובסופו של דבר לוקחת קרדיט על התוצאה הסופית, אני מרגישה שאני חייבת לאותו רגע מכונן את ההבנה העמוקה יותר של שלבי העבודה. המקט הקטן הזה לימד אותי לתכנן ברצינות, אבל לדעת מתי לסטות מהתכנון ולשנות באהבה, הרי התהליך המורכב והנפלא הזה כל כך דינאמי. מתי להכניס נשמה. לדעת להבין את התמונה שלפני. בחיים האמיתיים, כמובן, התמונה היא הלקוחות היקרים שלי. לקרוא את התמונה בפרויקט הוא להכיר ולהצליח לבטא את הצרכים ואת האהבות של הלקוחות בתכנון החללים, בהלבשת הקירות, בריהוט החדר, ב"תכשוט" הבית.
ואיך לתרגם לתהליך פרויקט ובעיקר העלויות שבו ורמת שביעות הרצון ממנו? בתור בונים, משפצים, מקשטים, חולמים ופילוסופים, חשוב להבין שפרויקט שמרשה לעצמו להתפתח עם הזמן ולהעשיר את עצמו הוא פרויקט שיצא מוצלח יותר. את התקציב אפשר לתכנן בהתאם, לא חסרים אמדנים, רק בדרך כלל לא מתחשבים בהם. אדריכלית שמכירה אתכם חודשים ועברה איתכם תהליך של בנייה תדע לתת לכם הכוונה טובה יותר מאשר ממש אותה האדריכלית בתחילת הפרויקט. חלוקת חללים, הריסה ובניה הם עניינים פונקציונאלים ורמת התכנון תהיה גבוהה או נמוכה כבר בהתחלה בהתאם לבחירה שלכם באנשי המקצוע (אדריכלית, קבלן וכו'). אבל הנשמה של הבית מגיעה בדיוק אחר כך. עם צבעים. עם חומרים. עם הקישוטים.
בקרוב אעלה שני פרויקטים שלשמחתי הגיעו לשלב של שאר הרוח. שני הפרויקטים הם פרויקטים של דיאלוג, של ההבנה הרחבה ביותר שיכולתי לקבל, של מקצועיות ושל שמחת חיים. שניהם מותאמים לכל לקוח, ואין שניים זהים. שניהם נבנו בהדרגה מתוך הבנה, כבוד הדדי ואנשי מקצוע מעולים, ושניהם היו ברכה ואושר לאורך כל התקופה.
אני לא שואלת את עצמי האם כל מי שיראה את המקט, את הפרויקטים השונים יגידו לעצמם "אני רוצה כזה בדיוק"... אני יודעת שהמקט מביע את התמונה, כמו שהבתים החדשים הם הבתים הטובים ביותר לחברים החדשים והישנים שלי. שהם מרגישים שהבית הוא בבואה שלהם, שתומך באני האמיתי שלהם ומשמח אותם מדי יום.
