יום רביעי, 26 בנובמבר 2014

בלאגן


אחת השאלות הראשונות שאיתן למדתי להתחיל פרויקט היא למצוא את הבלאגן בבית ולהתחיל משם. בלאגן זה עניין של מידה, אפשר לכמת אותו לפי גודל וגובה הערמה. זה גם עניין של טעם והעדפה אישית- יש כאלו שהחדר יראה להן מבולגן, וכאלו שלא מבינים על מה היא מדברת. יש עיוורון לבלאגן, הוא אמיתי וקיים ועומד בדרך של לקיחת אחריות על הסדר. 

בשנים בהן הייתי רווקה למדתי לסדר הכל. תמיד ידעתי איפה כל דבר היה, לעיתים רחוקות איבדתי משהו ובדרך כלל ידעתי מה יש לי ומה אין. לא היו הפתעות, לא היה תסכול ולא היתה חדוות מציאה. אותה חדווה ששמורה למדפי המבצע, לתגלית של מסעדה חדשה טובה וזולה, לקיצור דרך חדש הביתה. אף פעם לא עלה על דעתי שאפשר להכניס את החדווה הזאת הביתה לחיי היומיום.

בבית הספר לעיצוב למדנו שמדובר בצורך נשי (סדר) מול נגיד עיוורון לפחות חלקי לבלאגן שזו תכונה שנחשבת גברית. זאת טענה מוכרת. כללית ומכלילה ולא תמיד נכונה, אבל בגדול זה עובד. ברוב הפרויקטים שלי אם לא בכולם, הצורך לפתור את הבלאגן (מצבור שמשתנה עם השנים בהתאם לשינוי באורח החיים, שינויים משפחתיים) ולמצוא סדר חדש ובעיקר אחר מגיע מהצד הנשי. הצד הגברי לא מבין מה הוא עושה שם, בד״כ הם מגיעים אחרי שנים של שכנועים ונשאר בצד ״השותף השקט (והמפקח)״ עד לזמן קבלת ההחלטות, זאת אומרת. הזמן הזה מעיר את מאזני הכוחות השולטים במערכת יחסים אבל זה לא קשור לפה בכלל...

ובכן, עד לשנות הזוגיות חייתי כך בסדר והיה בסדר. כשעברתי סטטוס, והיינו שניים בבית תארתי לעצמי שאצטרך להשקיע יותר זמן בארגון, כך גם קראתי ואכן כך היה. לקחתי בחשבון שלעומת התוספת המשמעותית ברמת האושר הכללית תהיה תוספת יומית בארגון הבלאגן ושאחריותי היא לדאוג לסדר שרציתי לשמור בבית, עיוורון גברי לבלאגן וכו׳. גם אם אנחנו מסכימים על הרבה דברים זה לא אומר שרואים את אותם הדברים באותו האופן וכך ניצלתי מלהיות מופתעת ששנינו לא רואים או סובלים את ומאותם דברים. וגם זה היה בסדר. ואפשרתי לבלאגן להכנס לחיי. אמנם באופן מבוקר ומוגבל אבל יש חדר בלאגן, יש מדפים שמוקדשים לבלאגן ויש זמן לבלאגן ולסדר. 
ויום אחד הייתי שקועה בעבודה ושמעתי ברקע את החצי השני שואל את עצמו בקול רם אם נראה לו שהוא יכול למצוא משהו שהוא מאוד הצטרך ולא ידע איפה ומרים קירקושי חיפוש באחד ממחוזות הבלאגן המותרים. לא עברו חמש דקות של מתח בהן השמעתי לעצמי קירקושי צדקנות תואמים על חשיבות של סדר וארגון עד שהחצי השני מצא בצהלות את מה שחיפש ואני מייד קרקשתי (לעצמי) בקנאה על חדוות המציאה שנחסכה ממני כל הזמן הזה. מייד ופתאום שטפו אותי זכרונות ממציאת בגד אהוב שלא זכרתי שיש לי מהזמן שלפני שהיה לי ארון מסודר לתפארת, ואז כשמצאתי את אוסף המכתביות שהשארתי בארון המבולגן שהשארתי אצל ההורים ואיך שכשהייתי קטנה הייתי מחביאה לעצמי ממתקים במזווה כדי שאוכל לחפש ולמצוא אותם בעיתות מחסור ומצוקה. 

וככה התפיסה השתנתה אצלי. עכשיו אני חושבת שכן, אחד הדברים הראשונים הוא להבין את הבלאגן בבית, עדיין.  אבל במקום שהמטרה תהיה הכחדה וסדר אולי כדאי להתחיל לסדר את סוגי הבלאגן בראש ולראות איזה בלאגן קשור לחדוות החיים ואיזה בלאגן מעיב עליה. ״האינטליגנציה של הבלאגן״. עדיין לא יודעת מה לעשות עם זה. זה מסוג הדברים שהופכים כל פרויקט לאישי כל כך. צריך להכיר אנשים טוב טוב כדי להחליט ביחד איזה בלאגן נשאר ואיזה בלאגן נשאר בעבר.      

כל מחשבה חדשה כזאת מרחיקה אותי מעולם המגזינאי. דפי כרום המציגים חיים מושלמים ומינימלים. איך אפשר לחשוב שהם רלוונטיים לחיים האמיתיים שלנו? את מקומם תופסים הבלוגים ששמים את הדגש על החיים האמיתיים. מגמה דומה אני רואה בעולם בלוגי הבישול. לא עוד תמונות מושלמות של מנות מושלמות על שולחן ערוך, אלא סיפור שלם שמביא גם את הבלאגן מהמטבח.

לחיים, לחיי הבלאגן. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה